עילות גירושין

עילות גירושיןמתי יחייב בית הדין את הצדדים להתגרש?

קיימות מספר "עילות גירושין" אשר עשויות להביא לחיוב הבעל לתת גט לאשתו, או לחיוב האישה לקבל גט מבעלה. נטל ההוכחה מוטל על הצד שתובע גירושין, להוכיח את קיום העילה, ולרוב זו משימה קשה.

באופן כללי העילות מתחלקות לשני סוגים: נימוקים אובייקטיביים ונימוקים הנובעים מהתנהגותו של בן הזוג.

נימוקים אובייקטיביים יכולים להיות, למשל:
1. אחד הצדדים גילה פגם מהותי בבן זוגו, כגון מחלה מסוכנת, מדבקת, מונעת קיום יחסים אינטימיים או מחלת נפש חמורה.
2. חוסר יכולת לקיים יחסי אישות.
3. חוסר יכולת להביא ילדים לעולם.

נימוקים הנובעים מהתנהגותו של בן הזוג יכולים להיות, למשל:

4. חוסר נאמנות.

בהקשר זה יצוין, כי אישה שתוכרז על ידי בית הדין כ"אסורה על בעלה ועל בועלה", תחוייב להתגרש ולא תוכל להינשא בנישואין דתיים לאדם שאיתו קיימה יחסי אישות. אך פסק דין כזה יינתן רק לאחר שבית הדין ישוכנע בראיות מוצקות, שהאישה קיימה יחסי אישות מלאים עם אדם אחר בהיותה נשואה.

5. התנהגות המחשידה באופן ברור בניהול קשר אינטימי ("מעשי כיעור") או בלתי צנועה ("עוברת על דת יהודית").
6. סירוב לקיים יחסי אישות ("מרידה").
7. סירוב של הבעל לתת לאישה מזונות, בעת שהוא חייב במזונותיה (עיינו במאמר הנפרד בנושא זה).
8. יחס פוגעני ומשפיל באופן חמור כלפי בן הזוג.

בכל המקרים האלה, הפרטים מורכבים ותלויים בנסיבות:
א. ישנן עילות שצריכות להתרחש בקביעות כדי לחייב בגט (או לפחות כדי שיינתן פסק דין לגירושין גם ללא שימוש במילה "חיוב"), ולא די בהתנהגות שלילית חד פעמית או שהתרחשה פעמים בודדות.
ב. ישנן עילות שאם הצד האשם בהן התחרט על מעשיו ובית הדין משוכנע שחרטתו כנה, הוא לא יחוייב להתגרש.
ג. לעתים הצד האשם יכול להתגונן בטענה, שהצד השני גרם לו להתנהג כך, על ידי התנהגות שלילית מצידו או פרובוקציה מכוונת.
ד. שאלת ההוכחה: כשהצד השני מכחיש את הטענות נגדו, צריך לשכנע את בית הדין באמצעות הוכחות כגון מסמכים וראיות לרבות דו"חות של חוקרים פרטיים, הזמנת עדים או חקירת הצדדים עצמם בבית הדין, כדי שבית הדין יתרשם מעדותם ויגיע לחקר האמת.
ה. ישנן עילות שאם הצד הנפגע או הסובל מהן ידע עליהן ובכל זאת המשיך לחיות איתן תקופה משמעותית, אומרים שהוא "מחל עליהן" והשלים איתן, ולא יוכל כעת להתבסס עליהן כנימוק לגירושין.

התפיסה הבסיסית של ההלכה היא, שהנישואין אמורים להיות לכל ימי חייהם של בני הזוג. אמנם היהדות מכירה באפשרות של גירושין, ואם שני הצדדים מסכימים לכך אז אין בעיה. אך אם רק צד אחד מבקש להתגרש והשני אינו מסכים, אזי רק הוכחת עובדות שיבססו עילת גירושין יצדיקו קבלת פסק דין לגירושין.

לעתים בית הדין יקבל את תביעת הגירושין גם בלי שהוכחה "עילה", אלא על סמך התרשמות הדיינים שאין סיכוי לשלום בית ושהנתבע אינו רוצה באמת בשלום בית. אולם בפסקי דין כאלה בית הדין אינו נוהג להשתמש במילה "חיוב" להתגרש, אלא רק ממליץ להתגרש (ויש הבדל משמעותי בין הנוסחים כמפורט בהמשך).

האם יש הבדל בין פסק דין שמחייב להתגרש, לפסק דין שממליץ להתגרש?

אכן יש הבדל. לרוב, גם כשבית הדין מחליט לקבל את תביעת הגירושין, הוא אינו "מחייב" את הנתבע או הנתבעת להתגרש אלא כותב שהם "צריכים להתגרש" או "שעליהם להתגרש". לפסק דין בנוסח כזה יש פחות "שיניים" שיביאו לגירושין בפועל, ולעתים הנתבע – למרות פסק הדין המורה לו להתגרש – מסרב לשתף פעולה בהליכי הגירושין.

אם בית הדין פוסק שהנתבע חייב להתגרש אך הנתבע מסרב לשתף פעולה, ניתן לבקש "צו הגבלה" נגדו. צו כזה יכול לשלול רישיון נהיגה, למנוע ניהול חשבון בנק, למנוע יציאה מהארץ וכן סנקציות נוספות שמטרתן לגרום לו להסכים להתגרש.

המשמעות הכספית לפסק דין המחייב או מורה לאישה להתגרש היא, שהבעל יהיה פטור ממזונותיה ומכתובתה.